Search

Hi all, Have not been here in a while. Social media is playing a part in most of what used to be written in a blog, at list this one. I decided to use this blog for what it was originally meant to be, for writing, mostly fiction. I will do my best, see how my writing goes, to upload  my artwork and write something about it. It can be description of a figure, a short story about her/him, or anything that comes to mind. The idea is to practice my writing, because I love writing, and it suppose to take more of a central place in my creative process. The following is what I wrote about my painting “The Storyteller.” (Collage and acrylic on a 36″/91.5 cm x 48″/ canvas,) I can write probably endless stories, by just looking at one painting. So, the story you will see here has nothing to do with the title of the painting. I write originally in Hebrew and then translate to English, not to loose the richness of my writing abilities for a language that I love and appreciate, but am not fluent in. This specific story is influenced by a book my mother Michal Zahavy wrote and published recently about her parents journey from Europe to Israel, and about their lives in the harsh land of Israel around world war two. The title of the book is “Alone on The Hill,” לבד על הגבעה. I am dedicating this one to her, and her magical abilities to write. Love you mom.

זה הכל במבט, הצמא, הכמה, הגאה. בשפתיים הפשוקות שעוזרות לעיניים לחפש. משהו בה שיקף מציאות שונה, של מתיישבים ראשונים, בארץ אוכלת יושביה, ארץ שבחומה לא מתפשרת, ארץ שהחלב והדבש בה טבע מחיר לא פעם.

היא לא הראשונה שמגיעה לבדה. את המשפחה השאירה אי שם בניכר, עקשנים כשיהיו, סרבנים לאמת הצורבת המרה, של רדיפות ואיומי מוות. אבל היא שראתה במו עינייה  שהמין האנושי מסוגל לו, היא עדיין זוכרת את הזכוכיות המפוזרות, הזעקות שוברות הלב, ורעש הכדור האחד שחדר בשר, חדר לב, שיתק עיניים שכבר לא יספרו, לא יחוו. שיתק עולם. לא אחד נפגע, הדם ניגר וחדר כל סמטה, כל אבן, השחיר את המרצפות וחדר עמוק עמוק להכרת הלב

ימיה הראשונים היו זרים, מנוכרים, נעליים אירופאיות מדדות על אדמה חרוכה. כל שהתאמצה, לא עלה בידייה להשיל את מעיל הארופאיות הכבדה, הפרוותית, המפנקת. זו שהייתה רגילה לה מאז שנולדה.

 בעינייה ראתה את הוריה, ישובים תחת הנברשת שאביה כל כך אהב. בתור ילדה זכרה איך הסתכלה על הקריסטאלים בפליאה, מחפשת לגעת בנוצץ, בעיקר כשהשמש יצרה אין סוף קשתות. הספה הפרחונית תחת הציור הגדול עם מסגרת הזהב, השטיח והכלב האהוב עם הכתם הלבן על המצח. את כולם השאירה איי שם, ועכשיו עובר בה הצורך לעוד חיבוק מאבא, שכבר כנראה לא תראה עוד. היא יודעת, היא לא טיפשה, בגלל זה היא כאן.

רגשות האשם מחלחלים, אולי אם הייתי יותר עיקשת הם היו במקום בטוח עכשיו, אבל לעתיד יש תוכנית משלו.

The story was told through her eyes; the longing for home, the thirst for connection, the wounded pride. She found herself in an unkind land of heat and humidity. The land of milk and honey, that was idealized in so many stories back home, was harsh, and demanded a cruel price for survival. Her warm feelings for that small country that was being built, where losing there grip in her reality. She felt lost here. She was not the first one to step through the gates of loneliness all by herself.

She left her whole family behind, in a far away land, stubborn as they were, insubordinate to the burning-bitter truth of persecution and death. She saw the human races’ capacity for cruelty and betrayal of life. She remembered the broken glass, the broken hearted screams, the sound of one bullet that penetrated flesh, invaded a heart, paralyzed eyes that will never tell their story again. It wasn’t just one heart that stopped beating that night. Blood invaded every alley, every stone, blackened the gray tiles and penetrated deeply into the conciseness of every beating heart.

Her first days in a new land were foreign, unfamiliar. High-heels stumble on dry unpaved land. As much as she tried, she could not manage to take off Europe’s coat; the heavy, soft, and comfortable. How she ached for her parents. The flowery sofa under the big painting with the golden frame. The chandelier, she loved so as a child; the sparkle, the sound, the rainbows. Her memories kept her sane. She wished she could sit by the fireplace with her dog, feeling his white fur on her face, gentle and big, enjoying together the warmth of the heavy carpet.

She left them all behind, and now she wished she could be embraced by her father, whom she will probably never see again. She knew that her choice to live was the reason she was here. Her guilt was sinking in. If she was more stubborn, they would be in a safer place now. But the future has it’s own plans.

 

Something to say?